הנשמה המדומה: השבת השגשוג האנושי בעולם של בינה מלאכותית

התיאולוגיה של קדושי אחרית הימים מציעה הגדרה ייחודית לנשמה: 'הרוח והגוף הם נשמת האדם' (תורת ובריתות 88:15). כאשר הרוח והיסודות הפיזיים מחוברים ללא הפרד, הם זוכים למלוא השמחה. התגלמות פיזית זו מרכזית בתוכנית הישועה והיא הסיבה לקיומם של מקדשים פיזיים עבור טקסים דתיים פיזיים.

בינה מלאכותית היא ביסודה קוד מתמטי — היא מציגה יכולת חשיבה ומעבדת שפה, אך חסרים לה גוף פיזי, רוח ונשמה. צ'אטבוט אינו יכול לכרות ברית, להעניק ברכות כהונה או לקבל טקסי ישועה. מכיוון שבינה מלאכותית אינה יכולה להרגיש או להחזיק בנשמה, היא אינה יכולה לענות לתפילות או להוות תחליף להתגלות אישית. קדושי אחרית הימים מעודדים להשתמש בטכנולוגיה ככלי, אך לעגן את חייהם במרחב הפיזי, ממוקד הברית, של המקדש.

הכנסייה הקתולית מלמדת כי התבונה האנושית היא מתנה אלוהית. עם זאת, האחריות שלנו על הבריאה דורשת מאיתנו לנהל את הטכנולוגיה כך שתקדם את הקידמה האנושית ואת טובת הכלל, במקום לדחוק את הבחירה החופשית והפעולה האנושית. מעורבותו של הוותיקן בנושא הבינה המלאכותית הגיעה לשיאה ב-“קריאת רומא לאתיקה של בינה מלאכותית” (Rome Call for AI Ethics), קואליציה שעליה חתמו מנהיגי דת, ענקיות טכנולוגיה כמו IBM ומיקרוסופט, ומוסדות גלובליים.

יוזמה זו דוגלת ב-“אלגור-אתיקה” (algor-ethics) — פיתוח אתי של אלגוריתמים. נקודת המבט הקתולית מזהירה כי כאשר אנו מחליפים שיפוט אנושי בניבוי מכונה, אנו מסתכנים בצמצום כבוד האדם לנקודות נתונים בלבד. הטכנולוגיה חייבת לשרת את האדם, לעולם לא להיפך. תבונה אמיתית דורשת מצפון מוסרי ולב — מרכיבים שמכונה יכולה לדמות אך לעולם לא להחזיק בהם.

במסורת היהודית, הביקורת על 'מגדלים' דיגיטליים מעוגנת במדרש עוצמתי על מגדל בבל. הפירוש העתיק מציין שככל שהמגדל גבה, נדרשו ימים שלמים כדי לשאת לבנה לראשו. אם בונה נפל ומת, לאף אחד לא היה אכפת. אך אם לבנת חימר נשברה, הבונים בכו וזעקו, 'מתי תועלה לבנה אחרת?'

סיפור עתיק יומין זה, המזהיר מפני העדפת טכנולוגיה חומרית על פני ערכן של נשמות אנושיות אינדיבידואליות, רלוונטי ביותר בעידן הדיגיטלי. היהדות מלמדת שכל אדם נברא ב-“צלם אלוהים”. בינה מלאכותית עשויה לחשוב, לכתוב ולחשב, אך אין לה את ניצוץ החיים האלוהי. אסור לנו לעולם לאפשר לארכיטקטורות דיגיטליות או ליעילות אלגוריתמית להפוך לבבל המודרנית שלנו, שבה נשמות אנושיות מוקרבות למען קידמה חישובית.

האסלאם ניגש לעידן הדיגיטלי דרך עדשת מערכות היחסים. התיאולוגיה האסלאמית מתווה קשר מוסרי אנכי (הברית הראשונית בין האנושות לאללה, המוכרת כ-“מית'אק”) וקשרים אופקיים (הבריתות החברתיות בין בני האדם). בריתות אלו נטועות ב-“פיטרה” — הטבע הראשוני והטהור הטבוע בכל בני האדם.

מלומדים מוסלמים מצביעים על כך שבינה מלאכותית אינה יכולה לקחת חלק בקשרים מוסריים אלו. בעוד שצ'אטבוט יכול להפיק תפילות או לחקות טיעונים תיאולוגיים, חסרים לו תודעה, רצון חופשי ונשמה מוסרית. הישענות על מכונות לצורך חיבור רוחני או החלטות אתיות מפרה את איזון הבריאה. חיבור אמיתי דורש לב חי ומודע, המסוגל לבחור בטוב על פני הרע מתוך מסירות לבורא.

בני עם ההופי מחזיקים בברית עתיקה ומקודשת עם מאסאו (שומר הארץ) לחיות כמשמרים ומגינים צנועים של האדמה. בפארוואן גאפ שביוטה, פטרוגליפים שלהם עומדים כעדויות פיזיות ונצחיות לתפקידם כשומרי הארץ. חקיקות סלע אלו אינן רק שרידים מהעבר; הן סימנים רוחניים פעילים המחברים את האנשים אל האדמה.

שמירה פיזית זו על הארץ עומדת בניגוד מוחלט לטביעת הרגל הדיגיטלית המודרנית. מודלים של בינה מלאכותית ומרכזי נתונים עצומים דורשים משאבי טבע אדירים — צריכת ג'יגה-וואטים של חשמל, מיליוני גלונים של מים מתוקים לקירור, וכריית מינרלים נדירים המצלקת את כדור הארץ. ברית ההופי קוראת לנו לשוב מהניתוק הווירטואלי, ומזכירה לנו שרוחניות אמיתית דורשת מאיתנו להגן על הבריאה הפיזית שבה אנו חיים.

מסורות המזרח מציעות תובנות בעלות ערך לגבי מגבלותיה של הבינה המלאכותית. הבודהיזם מתמקד במושג ה-“אנאטה” (אשליית העצמי הקבוע) ובאימון הקשיבות. חוקרים בודהיסטים טוענים כי בעוד שבינה מלאכותית יכולה לשחזר לוגיקה, היא אינה יכולה להשיג קשיבות (“סאטי”) או הארה, מכיוון שחסרה לה היכולת לסבל (“דוקהה”) והשאיפה לשחרור.

בהינדואיזם, החיים מונעים על ידי “פראנה” — נשימת החיים החיונית הזורמת בכל הבריאה החיה. מסירות נפש (“בהקטי”) וצבירת קארמה אישית הן נתיבים אנושיים בלבד. מכונה אינה נושמת, אינה בעלת קארמה ואינה בעלת יכולת למסירות רוחנית. שתי המסורות מזכירות לנו שעיבוד קוד אינו שווה ערך להשגת תודעה רוחנית.