החיפוש אחר עדות ארכיאולוגית

שאלה עיקשת סביב בית המקדש של שלמה היא המחסור הבולט בעדויות ארכיאולוגיות פיזיות ישירות. מכיוון שהר הבית בירושלים (חרם א-שריף) הוא אחד האתרים הרגישים ביותר מבחינה פוליטית ודתית בעולם, חפירות ארכיאולוגיות שיטתיות ומבוקרות אסורות בהחלט. כתוצאה מכך, הוכחת קיומו והפריסה המדויקת של בית המקדש הראשון מסתמכת כולה על עדויות עקיפות, ניתוח טקסטואלי ומקבילות אדריכליות אזוריות. בשנת 1999, הוואקף האסלאמי ביצע בנייה בלתי מורשית על הר הבית, והסיר אלפי טונות של אדמה והשליך אותה לנחל קדרון. בתגובה להרס זה של שכבות ארכיאולוגיות, הוקם בשנת 2004 פרויקט סינון הר הבית (TMSP) על ידי הארכיאולוגים ד"ר גבריאל ברקאי וצחי דבירה. "מבצע הצלה" מסיבי זה כולל סינון קפדני של הפסולת המושלכת. במהלך שני העשורים האחרונים, הפרויקט אסף מאות אלפי חפצים, כולל כלי חרס, חותמות ומטבעות המתוארכים מתקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופות בית המקדש הראשון והשני, ומציע את ההצצות המוחשיות הראשונות, אם כי עקורות, לפעילות אנושית על ההר בתקופת שלמה. ללא שרידים פיזיים בירושלים, ארכיאולוגים מקראיים בונים מודלים של בית המקדש של שלמה על ידי השוואת טקסטים מקראיים למבנים אזוריים עכשוויים. המקבילה הבולטת ביותר שהתגלתה היא מקדש 'עין דארה' בצפון סוריה. המקדש הסורי-חתי הזה מתקופת הברזל, שנחפר בשנות ה-80, משקף את התיאור המקראי של בית המקדש של שלמה בדיוק מצמרר. הוא כולל את אותו פריסה תלת-צדדית - אכסדרה, אולם מרכזי וחדר קודש פנימי - ומעוטר באריות מגולפים עצומים וכרובים דמויי ספינקס. הדמיון המבני המדהים של 'עין דארה' מספק לחוקרים מודל מוחשי ועומד של איך סביר להניח שנראה ההישג המונומנטלי של המלך שלמה לפני חורבנו.